הצגות

סצנה מציגה את תקופת חיו  האחרונים של צ׳רלי, שהזניח את עצמו, הסתגר בביתו, בילה את שנותיו באכילה רגשית, עלה במשקל לכ-280 ק״ג. 

ויחד עם זאת, הדבר האחרון שמקשר אותו אל עולם הקיצון זאת עבודתו. הוא ממשיך להרצות מרחוק לסטודנטים את הכתיבה היוצרת, העבודה שהוא אוהב ומתמסר אליה. הם לא רואים אותו ולא מודעים מי נמצא בצד השני של קו האינטרנט. הכאב והשלכותיו מוסתרים כאן, בעולם העכשיווי, תחת קווי האינטרנט עם מצלמה כבויה. 

רחמים על אדם הסובל המוצג מהסצנה הראשונה? שהטראומה גרמה לו להזניח את בריאותו, משקלו, משפחתו. מהר מדי? פשוט מדי? רגש בסיסי מדי? 

המעבר מהרגש הראשוני של הזדהות עם הכאב אל עומק המחשבה על מתרחש – זאת המורכבות האמיתית שנדרשת מהצופה, והאמת מגיעה לאט לאט עם עוד ועוד פרט המתגלה. 

המצגת יוצרת לא רק קונפליקט, לא קשת של התנגשויות בין מעשה העבר והשלכות ההווה, שאולי מתורגמות לשאלות:

האם אהבה הכרחית לדרוס את שלמות המשפחה? 

האם אהבה יכולה לדרוס אמונה באלוהים? ביקור בכנסייה? או, האם אהבה יכולה להתקיים לצד האמונה? 

האם כל מעשה עבר ניתן לתקן בהווה?

האם כאב גלוי ניתן להסתיר מאחורי מסכות טכנולוגיות ולהתקיים כך לאורך הזמן?

והשאלה הקיומית החשובה: מהי האמת? החמישה שנפגעו ממעשה אדם אחד לפני שנים. כרגע הם עוטפים אותו בנוכחותם עם המטרות והמניעים האישיים. כל אחת מספר לעצמו ולסביבה את השקר הקיומי שלו. 

ורק צ׳רלי, שאין לו יותר מה להפסיד ולאבד, פותח את האמת בגילוי לב צעד אחר צעד.

כמעט בסוף ההצגה, כאשר האמנו והשתכנענו באשמתה של הכנסייה,  משפט אחד משלים את המעגל וחושף את מהות הקונפליקט שיצר צ׳רלי עצמו לאהבה שלו: ״למה אתה צריך אלוהים? יש לך אותי?״.

סצנה מציגה את תקופת חיו  האחרונים של צ׳רלי, שהזניח את עצמו, הסתגר בביתו, בילה את שנותיו באכילה רגשית, עלה במשקל לכ-280 ק״ג. 

ויחד עם זאת, הדבר האחרון שמקשר אותו אל עולם הקיצון זאת עבודתו. הוא ממשיך להרצות מרחוק לסטודנטים את הכתיבה היוצרת, העבודה שהוא אוהב ומתמסר אליה. הם לא רואים אותו ולא מודעים מי נמצא בצד השני של קו האינטרנט. הכאב והשלכותיו מוסתרים כאן, בעולם העכשיווי, תחת קווי האינטרנט עם מצלמה כבויה. 

רחמים על אדם הסובל המוצג מהסצנה הראשונה? שהטראומה גרמה לו להזניח את בריאותו, משקלו, משפחתו. מהר מדי? פשוט מדי? רגש בסיסי מדי? 

המעבר מהרגש הראשוני של הזדהות עם הכאב אל עומק המחשבה על מתרחש – זאת המורכבות האמיתית שנדרשת מהצופה, והאמת מגיעה לאט לאט עם עוד ועוד פרט המתגלה. 

והשאלה הקיומית החשובה: מהי האמת? החמישה שנפגעו ממעשה אדם אחד לפני שנים. כרגע הם עוטפים אותו בנוכחותם עם המטרות והמניעים האישיים. כל אחת מספר לעצמו ולסביבה את השקר הקיומי שלו. 

ורק צ׳רלי, שאין לו יותר מה להפסיד ולאבד, פותח את האמת בגילוי לב צעד אחר צעד.

כמעט בסוף ההצגה, כאשר האמנו והשתכנענו באשמתה של הכנסייה,  משפט אחד משלים את המעגל וחושף את מהות הקונפליקט שיצר צ׳רלי עצמו לאהבה שלו: ״למה אתה צריך אלוהים? יש לך אותי?״.

הגרסה הישראלית לקומדיה הקלאסית של מולייר משנת 1667 עולה בימים אלו על בימת תיאטרון הקאמרי. הביקור בהצגה עורר בי אהבה ואהדה מחודשת לתיאטרון ולמשחק משובח.

במקור הצרפתי, שמו של המחזה הוא Tartuffe – נוכל. העלילה עוסקת בהתחזות ובצביעות במסווה של קנאות דתית, ויש הרואים בה אף ביקורת נוקבת על הדת עצמה. לא בכדי, בחוגים הדתיים בצרפת של אותה תקופה נחשב מולייר לכופר, והמחזה נאסר להצגה בפני הציבור.

ההיסטוריה מספרת כי הכנסייה הקתולית רק הגבירה את התנגדותה למחזה לאחר שהוצג לראשונה בפני קהל ב-5 באוגוסט 1667. לאחר כשנתיים של מאבק והתנגדויות, נדרש המלך לואי ה-14 להתערב, וב-5 בפברואר 1669 אישר את הצגתו הרשמית – אך בתנאי אחד: שינוי הסיום הטרגי לסוף טוב, שבו המלך מוצג כמי שמציל את המצב ומעניש את הנוכל.

בעלילה, טרטיף – נוכל יפה תואר במסווה של איש דת – מצליח לשבות את לבו של ראש המשפחה ואשתו, ולשכנעם בכנותו ובדרכו הצדיקית. ילדיהם ושאר בני המשפחה חושדים כי מדובר בנוכל, ובתם אף מסרבת להתחתן איתו, על אף רצונם של הוריה לשדך ביניהם. לבסוף מתברר כי ההורים כבר חתמו על מסמכים המעניקים לטרטיף את כל רכושם.

הסיום, כפי שמוצג בגרסת הקאמרי, נפתח במונולוג עצמי של טרטיף: “אתם בטח רוצים שהסוף יהיה טוב. והוא אמור היה להיות טוב… אחרי ששינו אותו מהמקור.”

העיבוד המוזיקלי כולל שירי ראפ המזכירים את הסגנון של המחזמר “המילטון”. הדיאלוגים החרוזים, בדואטים מוזיקליים חדים וקומיים בין השחקנים, מחדדים את המתרחש על הבמה ומוסיפים עומק ורעננות למחזה הקלאסי.

אלי ביז’אווי תרגם את המחזה לעברית, ונדב נייטס מגלם את דמותו של טרטיף בצורה מרשימה.