יומן

בהרצאת ״הפסיכולוגיה של כסף״ דן אריאלי דיבר על לא מאט טעויות קוגניטיביות והבחירות שלנו.

בבסיס הרעיון נמצאת העובדה כי אנחנו מסתובבים עם כל מיני כלים פיננסיים שלא ממש טובים או אפילו מטעים, אך אלה הכלים שיש לנו, ואין מה לעשות – אנחנו חיים איתם וממשיכים להשתמש בהם, כלומר ממשיכים לעשות טעויות. כלי קבלת החלטות שלנו ככל הנראה לא טובים. 

לכסף חשיבות רבה, ההמצאה בסדרי חשיבות כמו המצאת גלגל, חשמל וכדומה. 

אלא שהכלים להתעסק עם הכסף לא כולנו קיבלנו. 

עלות חלופית

בבסיס השגיאה נמצאת ״עלות חלופית״. כלומר, לא חושבים על הכסף במדדים של: ״אם אני קונה קפה הזה היום, מה אני לא אוכל לקנות?״. אך צריכים. 

וזאת בגלל שהחשיבה שלנו על הכסף באופן יחסי ולא באופן אבסולוטי. 

עלות חלופית מכילה את הטעות של יחסיות. למשל, בקנייה משמעותית הכל נראה יותר פשוט ונגיש (אם קונים מכונית, האם לא נקנה כבר מערכת סטריאו טובה?)

על כן, כלי יחסיות הוא לא הכלי הנכון. 

חישוביות מנטלית mental accounting

הרגשה שונה לגבי הכסף בקטגוריה מסוימת. 

מתברר שהדרך שבה הכסף מגיע משפיע על האופן שבו אנו נשתמש בו.

אני מביט על הכסף שהרווחתי בעבר בעבודות שנתיות, והמזומן שקיבלתי עם סיום העבודה – הערך שלו היה אחר מאשר משכורת החודש הקבועה ולא ממשית כיום (הרי דיגיטלי לא ניתן למשש) – הכסף שנכנס לחשבון ושוקע שם עם המינוס. לעומת זאת, מתנת יום הולדת בסכום יפה תגרום לממשו בצורה משמעותית וחווייתית יותר. 

הנחה לא מנוצלת

שאיפה להשיג את ההקרדיט הפסיכולוגי על הנחה מספקת כל כך, עד שלא מנצלים את ההנחה כלל לאחר ההשגה. כלומר, משלמים, משיגים בצורת קופון ושוכחים. הסיפוק כבר נעשה, מעכשיו מתחיל המאמץ לקבל החלטה נכונה לניצול. 

כאבי התשלום

כאשר אנחנו משלמים הצריכה, הכיף שלנו יורד. כי מודעות לכסף בכל רגע נתון – זה לא כיף. ולא רק. כאב התשלום מוריד את היכולת לחשוב עלות החלופית וגורם להימנעות. 

ולכן מוכנים לשלם קצת יותר ולא להרגיש את כאב התשלום

ואז הגיע הצד השני  – הטריק, הדרך הקלה לגבות תשלום קבוע חודש בחודשו ללא מאמץ מצד הקונה. האם השירות מנוצל? האם נותן תמורה נדרשת? האם בכלל יש בו צורך? הוראת קבע מנטרלת את השאלות האלה, מעניקה בצורה מתוחכמת תחושות בעלות ושייכות לאותו שירות. 

הכלל אומר: יותר הוראות קבע, נוציא יותר. Subscriptions – הופכים לבלתי נראים. אין כאב התשלום – משלימים עם העובדה שכל חודש החלק מההון יוצא לבד. 

אילו היינו משלמים ביוזמתנו באופן קבוע, אז בכל חודשים היו תוהים שוב ושוב למה אנחנו משלמים. ורק אם השירות היה באמת מצדיק, היינו עושים זאת. עם כאב, אומנם. עם חוסר נוחות. אך עושים.  כלומר, שנאת הפסד: ״כואב יותר להפסיד מאשר ליהנות מהרווח״. 

מתי כאב התשלום משרת אותנו, ומתי לא?

למשל, תשלומי חשמל ללא הוראת קבע. התשלום עולה בקיץ ואנחנו נאצלצים להיפרד מהכסף. ללא הוראת קבע כל תשלום כזה הופך לאתגר פסיכולוגי ממש. כאן, אגב,  וראת קבע מורידה את הלחץ. 

דברים נראים ובלתי נראים

ישנן תמורות לכסף שאנחנו יכולים לחוש, להחזיק או להשתמש. ויש את אלה שכלל וכלל לא, כמו ביטוח, חיסכון ופנסיה. אלה התמורות אשר בלתי נראות, אך עדיין חשובות לא פחות. 

השאלה היא איך לעשות אותם נראים למשפחה?

אז למה זה קורה?

כי רוב המאמץ הוא בלתי נראה ולכן לא רואים את ההערכה. 

אנחנו מרגישים יותר טוב לשלם אם מישהו מזיע בשבילנו

תעשיות שהכי מראות לנו עבודה

כשמשנים משהו אחד במקום לשנות את המכלול, אנשים שופטים לפי הערכים הקודמים?

אנו נוטים לעשות הערכת יתר למה שאנחנו עושים, והערכה בחסר מה שאחרים עושים

אנחנו טובים לקחת את הדברים כמובנים מעליו ( ברז עם מים זורמים תמיד)

מתנה עם ערך

קניית מתנה לרוב נתפסת כעוד חפץ בביתו של מקבל המתנה. ותמיד עולה שאלת הערך: מהי מתנה טובה? איך ולתת למתנה עוד משמעות?

מתברר שיש ביכולתנו תמיד אפשרויות להעניק עוד משמעות. הערך מתעצם ברגע שקשר אישי, סיפור או מחשבה נקשרת אל המתנה. 

למשל, ספר מסטימצקי לא יהיה שונה משאר הספרים. ״הספר שקראתי והכי אהבתי ולכן קניתי אותו עבורך כי <…> ואני רוצה שגם אתה תקרא אותו.״ -נותן משמעות אישית בנוסף לקנייה. 

ועוד. לכל תעשיה יש מטרה מסוימת. למשל, תעשיית המכוניות – מטרתה – שיפור. מנגד, תעשיית המידע – להחזיק. 

״אבא, אני באמת לא זוכרת את הנוסחה״, אמרה לי הבת באמצע סערת שיעורי בית באלגברה.  ככל שהתקדמה בכיתות הלימוד, התרגילים הלכו והסתבכו ונהיו מתוסבכים כך שהראש התפוצץ. 

״בואי נעשה דף נוסחאות״, אמרתי. 

״עוד הפעם???״

לפשט את הסיבוכיות נראתה לי תמיד דרך נכונה: לפרק לגורמים ולתעד כל גורם בנפרד לפעם הבאה שיצטרך. בפרט במקצוע עם הרבה נתונים ופרטים, כמו פיתוח תוכנה, לך תזכור את הפקודות של Kubernetes, תכתוב סקריפט מתוסבך ב-shell בעל פה, או תדאג לפתור בעיות שגיאה חוזרות אשר התגלו ונפתרו לפני שנה, עם הכלים כמו OneNote, n-help, או draw.io . עשרות ״דפי נוסחאות״ בתוכנה ותכנות מאורגנות בסדר נכון ומוכנות לחיפוש ושימוש. 

עם השנים גם שכללתי את השיטות לשמירת מידע: לארגן את הנושאים, ליצור שלושה קישורים (לינקים), לשלב הסבר ויזואלי ועוד. 

ישבנו זמן מה וריכזנו את הנוסחאות על הדף. כל נוסחא נכתבה מהראש, נזכרנו בה ככל שהתקדמנו וכמעט ולא נדרש ספר לימוד. אחר כך וידאנו שלא טעינו והכל היה נכון. 

נדהמתי. היא זכרה הכל. כלומר, מספיק היה לכוון את המחשבה שלה והזיכרון העלה את הנוסחאות בסדר ודיוק. 

״מצוין, עכשיו אני זוכרת הכל. הדף הזה סידר לי את הראש״. אחר כך, כשתרגילי בית היו פתורים ומוכנים, אספה את המחברות והספרים ועזבה את השולחן לטובת משחק עם החברות.

ואני שוב הזכרתי לעצמי כיצד פעולה פשוטה כמו כתיבת עזר יכולה לשפר משמעותית את היעילות שלנו ולקרב אותנו לפתרון. 

הבטתי בשולחן אשר היה מרוקן ורק דף בודד נשאר שם. דף נוסחאות

אין על מה לכתוב. הכל מסביב בוער, תחת התקפה, הטילים עפים בשמיים, ולי אין מה להוציא מעצמי ולרשום על הדף הלבן.

אילו היה כאן שקט ושעמום של שגרה, ללא חטופים, ללא הרוגים, ללא טילים, ללא יישובים מפונים, ללא כל תזכורת למלחמה – אז, אולי, הייתה סיבה אחרת לכתוב, כדי למלא את המילים בתוכן מעניין. אבל כל השגרה הופרה, וכל תוכן אחר מתאדה מחוסר רלוונטיות.

במוסף מראיינים בחור צעיר שעושה את דרכו לתאילנד. הוא משווה את החברה הישראלית לשתי קבוצות אוהדי כדורגל השונאות אחת את השנייה.

באתר החדשות מופיעה תמונה קטנה של נחש עם כותרת: “נחש מים טורף – תמונות הטבע של השנה”. אסקפיזם טוב מזה אין.

בוקר יום שבת שקט וללא אירועים במקום שבו אני נמצא. ספרים, עיתונים, נושאים מכאן ועד הקוטב הצפוני.

תקופה קשה עוברת עלינו, המדינה כולה, כבר חודשיים. ביום אחד, בשבת אחת, התהפכו סדר יום, רצונות, תוכניות, התלהבויות – והכל התמקד בחיים לאחר הזוועות, בחשיפה במנות גדולות וקטנות. כבר חודשיים חווים אנשים את המלחמה מצפון לדרום, נאלצים לחיות הרחק מאזורי מגוריהם. כי יש מלחמה. עוד סיפור. עוד חשיפה. עוד ידיעה. עוד נפילה בקרב. עוד שיגור. לפתע מתעוררים גלים של זוועות חדשות אחרי רגיעה, כאילו הכוחות אוזלים ומצטברים שוב כדי לדבר, לחשוף, לעמוד עם הפנים אל המציאות.

מציאות עולה על כל דמיון. קשה למצוא ערך ספרותי בימים האלה מול מה שקורה באמת. ועם זאת חייבים ניתוק קצר וחזרה אל הספר. הז׳אנר – כל אחד מה שטוב לו.

ישי שריד כתב את הרומן ״מגלה החולשות״, הוא יצא לאור אי שם בינואר 2023, השקט יחסית. ואז הרומן זכה בפרס ברנר לספרות.

קריאה קלה, סיפור בגוף ראשון, על בחור צעיר, גאון מחשבים יוצא יחידת מודיעין מובחרת, אשר נשאף אל עולם המודיעין העסקי ולאט-לאט הפך למגלה הסודות ומשפיע על גורלם של אנשים.

לצד הצלחתו, החיים של אנשים רגילים בסביבתו ממשיכים. ההורים. האחות שמסתבכת ושוקעת עד שהכל מתערבב – יכולות המודיעין העסקי מופעלים וגורלם משתנה.

הנושא כמובן לא חדש, אך התיאור של חייו והשפעתו על הסובבים מתואר בסיפור מוחשי ואנושי.

עלייתו ונפילתו של הגיבור והסוף המרמז על מציאות, השאירו אותי תוהה מהו מוסר השכל בסיפור. כלומר, מעבר למורכבות וריבוי דמויות, מה אני לוקח איתי? האם חוסר אופטימיות? או, אולי אמת מרגיזה כי העולם ״מכור״?

אז דווקא בזכות התהיות האלה יצא הרומן מורכב ומוצלח, שמעורר מחשבה.

באחד הדיונים ברשת נשאלה השאלה על חשיבות קריאת ספרים. האם זה באמת חשוב בזמננו, כאשר רשתות חברתיות ממלאות לנו את הראש בתוכן? שאלתי את עצמי את השאלה לאחר גילוי לא נעים: אני מבלה ברשות כמו פייסבוק זמן מכובד. וגם, האם קריאת פוסטים נחשבת קריאה? לאחר שחשבתי זמן מה, הגעתי למסקנות האלה:

• אוצר מלים. בני אדם מתקשרים באמצעות שפה, וככל שהיא מגוונת ומלאה יותר, כך גם התקשורת יותר טובה. אין כיום אמצעי יעיל יותר מקריאה. טלוויזיה, רשתות חברתיות, כל אלה מצוינים לבידור, אך לא לתקשורת עשירה ואוצר מלים.

• עומק. קריאה היא כלי להבנה של העולם, שמאפשר בהילוך איטי להכיר ולהבין עולמות של אדם, אירועים, רגשות, לפעמים לגלות סיבות ותשובות.

• מיקוד. בתקופה הזאת חיוני לקרוא ספר. סרטונים קצרים, דפדופי פייסבוק ואינסטגרם… כל אלה אפליקציות שנלחמות על הזמן ותשומת הלב שלנו, אך גם גורמות נזק לריכוז שלנו. כתוצאה, אנחנו לא מסוגלים להתמקד לזמן רב במשהו אחד, זקוקים לשינוי נושא. קריאת ספר מאפשרת ריכוז, מיקוד, מה שמרגיע ומאפשר לפתח יכולת לעשות דבר אחד ללא הפרעה.