הגרסה הישראלית לקומדיה הקלאסית של מולייר משנת 1667 עולה בימים אלו על בימת תיאטרון הקאמרי. הביקור בהצגה עורר בי אהבה ואהדה מחודשת לתיאטרון ולמשחק משובח.
במקור הצרפתי, שמו של המחזה הוא Tartuffe – נוכל. העלילה עוסקת בהתחזות ובצביעות במסווה של קנאות דתית, ויש הרואים בה אף ביקורת נוקבת על הדת עצמה. לא בכדי, בחוגים הדתיים בצרפת של אותה תקופה נחשב מולייר לכופר, והמחזה נאסר להצגה בפני הציבור.
ההיסטוריה מספרת כי הכנסייה הקתולית רק הגבירה את התנגדותה למחזה לאחר שהוצג לראשונה בפני קהל ב-5 באוגוסט 1667. לאחר כשנתיים של מאבק והתנגדויות, נדרש המלך לואי ה-14 להתערב, וב-5 בפברואר 1669 אישר את הצגתו הרשמית – אך בתנאי אחד: שינוי הסיום הטרגי לסוף טוב, שבו המלך מוצג כמי שמציל את המצב ומעניש את הנוכל.
בעלילה, טרטיף – נוכל יפה תואר במסווה של איש דת – מצליח לשבות את לבו של ראש המשפחה ואשתו, ולשכנעם בכנותו ובדרכו הצדיקית. ילדיהם ושאר בני המשפחה חושדים כי מדובר בנוכל, ובתם אף מסרבת להתחתן איתו, על אף רצונם של הוריה לשדך ביניהם. לבסוף מתברר כי ההורים כבר חתמו על מסמכים המעניקים לטרטיף את כל רכושם.
הסיום, כפי שמוצג בגרסת הקאמרי, נפתח במונולוג עצמי של טרטיף: “אתם בטח רוצים שהסוף יהיה טוב. והוא אמור היה להיות טוב… אחרי ששינו אותו מהמקור.”
העיבוד המוזיקלי כולל שירי ראפ המזכירים את הסגנון של המחזמר “המילטון”. הדיאלוגים החרוזים, בדואטים מוזיקליים חדים וקומיים בין השחקנים, מחדדים את המתרחש על הבמה ומוסיפים עומק ורעננות למחזה הקלאסי.
אלי ביז’אווי תרגם את המחזה לעברית, ונדב נייטס מגלם את דמותו של טרטיף בצורה מרשימה.